וירוס הקורונה – הפטיש והריקוד

תרגום של המאמר המקורי שפורסם ע”י תומאס פויו במרץ 2020.

תורגם ע"י לב קרייטמן ונערך על ידי צוות אלטרואיזם אפקטיבי.

איך יכולים להיראות 18 החודשים הבאים, אם המנהיגים ישכילו להרוויח לנו זמן.

מאמר זה הוא המשך למאמר וירוס הקורונה: למה אתם חייבים לפעול עכשיו, והוא תורגם ל-30 שפות וזכה לעשרות מיליוני צפיות ב-48 השעות האחרונות. מטרתו היא להגיע לדרג מקבלי ההחלטות מכלל המגזרים ולהציג בפניהם את הניתוח ובכך להוביל להתמודדות נכונה עם נגיף הקורונה.

סיכום המאמר: אמצעים חריפים כנגד הנגיף יינקטו כבר היום, יימשכו מספר שבועות בודדים בלבד, לאחריהן לא יהיה שיא גבוה של נדבקים ובהתאמה יגבו מחיר חברתי וכלכלי סביר וגם יצילו מיליוני נפשות לאורך הדרך. אם לא ננקוט בצעדים חריפים אלה, עשרות מיליונים ידבקו, רבים ימותו, יחד עם חולים אחרים אשר דורשים טיפול נמרץ ולא יקבלו אותו עקב קריסת מערכת הבריאות.

בתוך שבוע, מדינות רבות עברו מ"הוירוס הזה הוא לא כזה סיפור" להכרזת מצב חירום. מדינות רבות טרם נקטו בצעדים ולא עושות הרבה. מדוע?

כל מדינה בעולם שואלת את עצמה: "מהי הדרך הנכונה להתמודד עם הנגיף?" התשובה אינה ברורה להם.

מדינות מסוימות כמו צרפת, ספרד והפיליפינים הכריזו על סגר חמור. מדינות אחרות כמו ארה"ב ואנגליה, שוויץ והולנד, גררו רגליים ופנו בהססנות לצעדים של ריחוק חברתי מוגבל.

מגובה בטבלאות, מידע, מודלים ושלל מקורות, המאמר הזה יעסוק בשאלות הבאות:

1. מהו המצב כרגע?

2. אילו אופציות עומדות בפנינו ובפני מקבלי ההחלטות?

3. מה הדבר הכי חשוב כעת? (תשובה: זמן)

4. איך נראית אסטרטגיית התמודדות טובה עם הנגיף?

5. כיצד כדאי לחשוב על הפגיעה הכלכלית והחברתית?

בסיום הקריאה, זה מה שתיקחו עמכם:

מערכת הבריאות בארה"ב כבר קורסת. מערכת הבריאות בישראל עלולה לקרוס גם כן.

למדינות יש שתי אופציות: להילחם חזק עכשיו, או לשאת בתוצאות של אפידמיה נרחבת.

אם נבחר באופציה השניה, מאות אלפים ימותו. במדינות מסוימות, מיליונים. וגם זה לא בטוח שיחסל את הגלים הבאים של הנגיף.

מנגד, אם נילחם בזה חזק עכשיו, נשטח את עקומת מספר המתים.

נוריד את העומס ממערכת הבריאות שלנו.

נהיה מוכנים יותר.

נלמד.

העולם לא למד כה מהר על משהו, מעולם.

ואנחנו צריכים את המידע הזה, כי אנחנו יודעים כה מעט על הנגיף הזה.

כל זה ישיג לנו עוד מהמשאב הכי קריטי שיש לנו – זמן.

אם נילחם בזה חזק עכשיו, המאבק יהיה פתאומי וחריף כעת, ולאחר מכן הדרגתי.

נהיה בסגר במשך שבועות, אך לא חודשים.

ובהדרגה, נזכה ליותר ויותר חופש. אולי לא נחזור לשגרה מיד, אבל נתקרב לזה, ובסוף נחזור לשגרה מוחלטת.

ואפשר לעשות את כל זה, תוך לקיחת שיקולים כלכליים לאורך הדרך.

קדימה, בואו נעשה את זה.

1. מה המצב כרגע?

בשבוע שעבר, הצגתי את הגרף הבא:

הוא מראה את כמות המקרים מחוץ לסין. יכולנו להבחין בבירור רק באיטליה, איראן ודרום קוריאה. אך אם נעשה זום על על הפינה הימנית התחתונה, נבין שבקרוב נצטרף לאותן 3 ארצות.

אך כל זאת היה בשבוע שעבר. הבה נראה מה קרה מאז, בגרף הבא המעודכן ל18.3.2020 בו גם ניתן לראות את הגרף הקודם:

כצפוי, מספר המקרים נסק בעשרות מדינות, בגרף מוצגות רק מדינות עם מעל 1000 מקרים, מכורח הנסיבות. שימו לב למספר נקודות מעניינות:

• בספרד, בגרמניה, בצרפת ובארה"ב יש יותר מקרים מאשר באיטליה ביום שבו הכריזו על סגר.

• ב-16 מדינות נוספות יש יותר מקרים מאשר במחוז הוביי (סין) ביום הטלת הסגר: יפן, מלזיה, קנדה, פורטוגל, אוסטרליה, צ'כיה, ברזיל, קטאר. בכולן יש יותר מקרים מבהוביי, אבל פחות מ-1000 מקרים. בשוויץ, בשוודיה, בנורווגיה, באוסטריה, בבלגיה, בהולנד ובדנמרק יש יותר מ-1000 מקרים.

האם שמתם לב למשהו מוזר ברשימה זו? מלבד סין ואיראן, אשר ללא כל צל של ספק סבלו מהתפרצויות חריפות, וברזיל ומלזיה, כל שאר המדינות ברשימה הן בין המדינות העשירות והמפותחות בעולם.

האם מדינות מפותחות נפגעות יותר ממדינות מתפתחות? או שמא מדינות מפותחות יותר מסוגלות לזהות מקרים ביעילות ולהחיל כמות בדיקות רבה?

הסבירות שמדינות עניות נפגעות פחות היא נמוכה, אמנם מזג אוויר חם והביל עוזר, לפי מידע מהימים האחרונים, אבל זה לא מונע את ההתפרצות עצמה – אחרת מלזיה, סינגפור או ברזיל לא היו מתמודדות עם התפרצות כרגע.

יותר סביר לשער כי לוירוס לקח מעט יותר זמן להגיע לאותו מדינות, או שהנגיף כבר נוכח שם בכמויות גבוהות אך המדינות הללו לא היו מסוגלות להשקיע את המשאבים בבדיקה, זיהוי וניטור כדי לדעת.

בכל מקרה, המשמעות של זה היא שרוב המדינות יאלצו להתמודד עם נגיף הקורונה. זהו עניין של זמן עד שנחזה בהתפרצויות במדינות אלה אשר ייאלצו לנקוט באמצעים חריפים גם כן.

אך אילו אמצעים מדינות שונות יכולות לנקוט?

2. מהן האופציות העומדות בפנינו?

השיח העולמי השתנה בשבוע האחרון ומדינות רבות נקטו באמצעים שונים ומגוונים. הנה כמה דוגמאות.

נקיטת אמצעים בספרד ובצרפת

בקיצון אחד, יש לנו את צרפת וספרד, זהו ציר הזמן של נקיטת האמצעים בספרד: ביום חמישי ה-12/03 נשיא ספרד דחה טענות שממשלתו המעיטה בערך הסיכון לבריאות הציבור. בשישי, יום למחרת, הם הכריזו על מצב חירום. ביום שבת, ננקטו הצעדים הבאים:

• על התושבים להישאר בבתים מלבד עבור צרכים חיוניים כמו הצטיידות במזון ובתרופות, טיפול רפואי, סידורים בבנק.

• איסור מיוחד על הוצאת ילדים למרחב הציבורי, או למפגש בין חברים ומשפחה (מלבד בני משפחה הזקוקים לעזרה, תוך הקפדה על כללי היגיינה וריחוק חברתי)

• כל הברים והמסעדות נסגרו. רק טייק אווי אפשרי.

• כל תחום הבידור והספורט הושבת: משחקים, מוזיאונים, קולנוע ועוד.

• חתונות מותרות ללא אורחים. לוויות עם קומץ משתתפים.

• תחבורה ציבורית נשארה פעילה.

ביום שני, נסגרו הגבולות היבשתיים.

ישנם אנשים הרואים רשימה זו כנקיטת אמצעים מחמירה. אחרים, נושאים ידיהם לשמיים בתפילה וזעקת ייאוש. בהמשך המאמר ננסה ליישב את המחלוקת הזו.

השתלשלות האירועים בצרפת דומה, רק שלקח להם יותר זמן ליישם את הצעדים וכעת הם נוקטים בצעדים אף חריפים יותר, לדוגמא – דמי שכירות ומיסים מושהים לעסקים קטנים.

נקיטת אמצעים באנגליה ובארה"ב

ארה"ב ואנגליה, כמו גם שוויץ והולנד, גררו רגליהן ביישום הצעדים.

זהו ציר הזמן של נקיטת האמצעים בארה"ב:

• יום רביעי, 11/03 – איסור נסיעה.

• יום שישי – הכרזת מצב חירום לאומי. ללא נקיטת צעדי ריחוק חברתי.

• יום שני – הממשלה מפצירה באזרחים לא לצאת למסעדות ולברים ולא להשתתף באירועים עם יותר מ-10 אנשים, אך זוהי רק המלצה. צעדי ריחוק חברתי לא נאכפים.

ערים ומדינות רבות בארה"ב לוקחות את היוזמה בידיהן ונוקטות צעדים מחמירים יותר.

גם באנגליה המצב דומה – המלצות רבות, הוראות מחייבות מעטות.

שתי הקבוצות הנ"ל מייצגות שתי גישות שונות למאבק בנגיף הקורונה – איפחות ודיכוי. הבה נבין מה המשמעויות של כל גישה.

אופציה 1: לא לעשות כלום

בואו נראה מה המשמעות של אי נקיטת אמצעים במקום כמו ארה"ב:

המחשבון האפידמי הנהדר הזה, יכול לעזור לך להבין מה יקרה בתרחישים שונים. העתקתי מתחת לגרף את הגורמים והמשתנים המשפיעים על התנהגות הוירוס. שימו לב שכמות הנדבקים, בורוד, מגיעה לשיא בעשרות מיליונים בשלב מסוים. רוב המשתנים במחשבון נשארו בברירת המחדל, כאשר רק מקדם ההידבקות R נע בין 2.2-2.4 אחוז (בהתאם למידע שמצוי בידינו עכשיו, ראו הפניה בתחתית הגרף) ואחוז התמותה (4% בהנחה שמערכת הבריאות קורסת), אורך האישפוז (ירד מ-20 ל-10 ימים) ואחוז המתאשפזים מכלל הנדבקים (ירד מ-20% ל-14% מקרים קשים. שימו לב שארגון הבריאות העולמי עדיין משתמש בנתון ה-20%) לפי המחקרים העדכניים שהתפרסמו. כל המשתנים משפיעים בעיקר על אחוז התמותה.

אם לא נעשה כלום: כולם נדבקים, מערכת הבריאות מוצפת וקורסת. אחוז התמותה קופץ ובערך 10 מיליון אמריקאים מתים (כחול). בערך פי 25 מכמות ההרוגים שלהם במלחמת העולם ה-2.

אתם עלולים לתהות לעצמכם: "וואו, זה נשמע הרבה. שמעתי שהמספרים נמוכים בהרבה!"

אז מה הקאצ'? עם כל המספרים האלה, קל להתבלבל. אבל ישנם רק שני מספרים חשובים: כמה מהאוכלוסיה תידבק ותחלה, וכמה מהם ימותו. אם רק 25% יחלו (כי לנוספים יש את הוירוס אך לא פיתחו סימפטומים ולכן לא ייספרו) ואחוז התמותה הופך ל-0.6% במקום 4%, ובארה"ב ימותו כחצי מיליון אנשים.

אם לא נעשה כלום, מספר המתים מהוירוס יהיה איפשהו בין 2 ההערכות הללו. הפער בין 2 ההערכות תלוי באחוז התמותה, שאותו קריטי שנבין. מה באמת גורם לתמותה מנגיף הקורונה?

כיצד כדאי לחשוב על אחוז התמותה?

הביטו בגרף הבא, שהוא אותו גרף מקודם, אך הפעם נבחן את מספר המתאשפזים במקום מספר הנדבקים והמתים בגרף שמציג את קיבולת המערכת לעומת מספר המאושפזים:

בכחול בהיר, זה מספר האנשים שיזדקקו לאישפוז. כחול כהה מייצג את המטופלים שיזדקקו לטיפול נמרץ. שימו לב ששיא הנתון הזה הוא מעל ל-3 מיליון.

עכשיו השוו את הנתון הזה למספר מיטות הטיפול הנמרץ שיש בארה"ב – כ-50 אלף כיום, וניתן להכפיל מספר זה בשעת חירום (על ידי שימוש באמצעים כמו הסבת חללים שונים למתחמים רפואיים). זה הקו האדום המקווקו.

לא, זו איננה טעות.

הקו האדום בתחתית הגרף הוא קיבולת מיטות הטיפול הנמרץ. כל מי שמעל הקו האדום לא יזכה לטיפול מציל חיים, וניתן לשער למרבה הצער שהם ימותו.

ניתן להחליף נתון זה במכונות הנשמה, אך זה לא ישנה את התוצאה יותר מידי, שכן בארה"ב יש כמאה אלף מכונות הנשמה בלבד.

זוהי הסיבה שאנשים מתו ברבבותיהם בהוביי, סין ועכשיו מתים ברבבות באיראן ובאיטליה. הסיבה לירידה באחוז התמותה בהוביי היא שהסינים בנו שני בתי חולים בין לילה, מה שלא אפשרי באיטליה ובאיראן, וככל הנראה גם ברוב המדינות.

אז למה אחוז התמותה קרוב ל-4%?

אם 5% מהמקרים יזדקקו לטיפול נמרץ ואין אפשרות לספק זאת, רוב האנשים האלה ימותו. זה עד כדי כך פשוט.

בנוסף, מידע עדכני מעיד כי המקרים בארה"ב יותר קשים מהמקרים בסין.

הלוואי שזה לא היה כך, אבל זה המצב.

נזק היקפי

המספרים שהצגנו מספרים רק את סיפורם של המתים מנגיף הקורונה. אך מה קורה אם כל מערכת הבריאות קורסת עקב הצפה בחולי קורונה? אחרים ימותו ממחלות אחרות.

מה קורה אם לאמבולנס לוקח 50 דקות, במקום 8, להגיב להתקף לב ולאחר מכן אין מיטת טיפול נמרץ או רופא פנוי? החולה מת.

בארה"ב ישנם 4 מיליון אשפוזים בטיפול נמרץ מדי שנה, מתוכם כחצי מיליון (בערך 13%) מתים. ללא מיטות טיפול נמרץ, האחוז הזה צפוי לעלות קרוב ל-80%. אפילו אם רק 50% ימותו, מגיפה שתארך שנה שלמה, תגבה עוד 2 מיליון קורבנות בארה"ב ללא קשר לקורונה, רק בנזק היקפי.

אם לא יינקטו צעדים חמורים והמחלה תתפשט, מערכת הבריאות בארה"ב תקרוס ומניין המתים יגיע למיליונים. אולי מעל 10 מיליון.

אותה צורת חשיבה נכונה לגבי רוב מדינות העולם, כולל את ישראל. מספר מיטות הטיפול הנמרץ, מכונות ההנשמה וצוותי הרפואה דומה לארה"ב או פחות ממנו ברוב המדינות. לכן מגיפה ללא נקיטת אמצעים משמעותה מוות המוני.

מגיפה ללא נקיטת אמצעים משמעותה מוות המוני.

בשלב זה, אני מקווה שזה די ברור שעלינו לפעול. כעת עומדות בפנינו שתי אפשרויות – איפחות ודיכוי. שתי האפשרויות מציעות "לשטח את העקומה" אבל מתמודדות עם האתגר בצורה שונה לחלוטין.

אופציה 2: אסטרטגיית האיפחות (Mitigation)

אסטרטגיית האיפחות בגדול הולכת כך: "לא ניתן לעצור את נגיף הקורונה, אז ניתן לנגיף להשלים מעגל תוך כדי ניסיון להפחית את שיא ההתפרצות, כדי שמערכת הבריאות תוכל להתמודד עם המצב."

גרף זה, התפרסם השבוע במאמר חשוב ביותר בהוצאת אימפריאל קולג' בלונדון שפורסם השבוע. מסתבר, שהמאמר הזה דחף את ממשלות ארה"ב ואנגליה לשנות את מדיניותן לגבי איפחות.

זה גרף שדומה לגרף הקודם. לא זהה, אך שווה ערך בהמחשה. כאן, "אי נקיטת אמצעים" מיוצג בשחור. כל אחד מהקווים האחרים מייצג מה קורה במידה ומיושמים אמצעים יותר ויותר נוקשים של ריחוק חברתי. הכחול מייצג את אמצעי הריחוק החריפים ביותר: בידוד נדבקים, בידוד נדבקים פוטנציאליים, בידוד קשישים. הקו הכחול הינו בגדול המדיניות החדשה של ממשלת אנגליה, אך כרגע רק בהמלצה ולא בהוראה חוקית.

גם כאן, הקו האדום מייצג את כמות מיטות הטיפול הנמרץ, הפעם באנגליה. הקו הזה שוב, קרוב מאוד לתחתית התרשים. כל מה שמעל אותו קו אדום מייצג מטופלי קורונה שככל הנראה ימותו בגלל המחסור במשאבים.

ולא רק זה, אלא שהקריסה תימשך חודשים, ותגדיל את הנזק ההיקפי כפי שתואר.

אתם אמורים להיות בהלם. כשאתם שומעים: "אנחנו הולכים לבצע איפחות" מה שאתם בעצם אמורים לשמוע זה: "אנחנו ביודעין הולכים להציף ולהקריס את מערכת הבריאות, ונגדיל במו ידינו את מספר המתים פי 10 לפחות".

זה נשמע כבר גרוע די והותר, אך טרם סיימנו. הנחת הבסיס למדיניות הזו היא מושג הנקרא "חסינות העדר".

חסינות עדר ומוטציות בוירוס

הרעיון שעומד מאחורי חסינות עדר היא שכל מי שנדבק והחלים פיתח חסינות. בסיס האסטרטגיה היא ההנחה הבאה: "ברור שזה הולך להיות קשה וכואב למשך זמן מה, אבל הוירוס יפסיק להתפשט וניפטר ממנו. עדיף בפעם אחת ולסיים עם זה בגלל שהאלטרנטיבה היא ריחוק חברתי למשך של עד כשנה ועדיין יש סיכוי שזה יחזור".

אם כך המצב, אכן רבים יפתחו חסינות לאחר החלמתם והמגיפה תשכח. הבעיה בהנחה זו היא שהיא לא מתחשבת בעובדה שהוירוס משתנה.

מה הסיכוי שהוירוס יעבור מוטציה?

נראה שזה כבר קרה.

מחקרים המגיעים מסין מעידים כי כבר ישנם שני זנים לוירוס הקורונה – זן S וזן L.

הזן מסוג S היה הנפוץ בהוביי וקטלני יותר, אבל נראה שזן L הוא זה שנפוץ יותר בעולם כיום.

כל זאת ועוד, נראה שהוירוס ממשיך להשתנות, כפי שניתן לראות בצבעים בתרשים הבא:

התרשים מייצג את המוטציות השונות של נגיף הקורונה. ניתן להבחין כי הזן הצבוע בסגול הוא שהתחיל בסין ועבר שינוי. הזנים באירופה צבועים בירקרק וצהוב ובארה"ב באדום המייצג זן נוסף. ככל שעובר הזמן, נראה יותר ויותר זנים כאלה.

זה לא אמור להפתיע. וירוסים מבוססי RNA כמו הקורונה או השפעת משתנים בערך פי 100 יותר מהר מוירוסים מבוססי DNA. עם זאת, וירוס הקורונה משתנה לאט יותר מאשר וירוסי השפעת.

אך זה לא הכל. הדרך הטובה ביותר לוירוסים להשתנות, היא מיליוני הזדמנויות לעשות זאת. זה בדיוק מה שמדיניות האיפחות תספק לוירוס: מאות מיליוני נדבקים שיהוו חממה להשתנות הוירוס.

זו הסיבה שמתחסנים נגד שפעת בכל שנה מחדש. בגלל שיש כל כך הרבה זנים של שפעת, ותמיד יהיו זנים חדשים שמופיעים. החיסון לעולם לא יגן עלינו מכל הזנים.

ננסח זאת בצורה הבאה: מדיניות האיפחות לא רק מניחה שמיליונים ימותו במדינות כמו ארה"ב ואנגליה, היא גם מהמרת על כך שהוירוס לא יעבור מוטציה. אז כשנעבור את גל המתים הנוכחי במיליונים, נהיה מוכנים לגל של מיליונים נוספים, בכל שנה. נגיף הקורונה יהפוך לחלק מחיינו כמו השפעת, אבל קטלני בעשרות מונים.

הדרך הטובה ביותר לוירוסים להשתנות, היא מיליוני הזדמנויות לעשות זאת. זה בדיוק מה שמדיניות האיפחות תספק לוירוס: מאות מיליוני נדבקים שיהוו חממה להיווצרות מוטציות חדשות.

אז אם אי נקיטת אמצעים, ומדיניות הכלה/איפחות אינן יעילות, מה האלטרנטיבה? קוראים לזה דיכוי.

אופציה 3: דיכוי

מדיניות האיפחות לא מנסה למגר את הנגיף, אלא רק לשטח מעט את העקומה. מדיניות הדיכוי לעומת זאת מיישמת אמצעים חריפים כדי להשיג שליטה מהירה על המגיפה:

• עכשיו תהיה התקופה הקשה ביותר. להנחית את הפטיש. הוראה מחייבת חוקית על ריחוק חברתי. להשיג שליטה על המגיפה.

• לאחר מכן, לבטל את ההחמרות. אזרחים יחזרו בהדרגה לחירויות ולמשהו שדומה לחיים חברתיים וכלכליים נורמליים.

איך זה נראה?

במודל זה, הפרמטרים נשארים זהים, אך ישנה התערבות מיידית שנועדה להוריד את מקדם ההידבקות ל- R=0.62 , ומכיוון שמערכת הבריאות לא קורסת, אחוז התמותה יורד ל-0.6%. הגדרתי "מיידית" כ-32,000 מקרים בערך בזמן החלת הההגבלות (פי 3 מהמספרים הרשמיים נכון ל-19/03). שימו לב שמקדם הדבקה של R=0.92 משמעותו כחמישה עשר אלף מתים, פי ארבעה יותר מהמופיע בגרף, אך עדיין לא מתקרב למיליוני המתים אשר דנו בהם קודם. גם אם אחוז התמותה עולה ל-0.7%, עדיין מספר המתים מגיע לשבעה עשר אלף מתים בלבד. השילוב של מקדם הידבקות גבוה R>1 , אחוז תמותה גבוה יותר וגרירת רגליים בנקיטת צעדים מחמירים הוא שמביא לקפיצה אדירה בתמותה. לכן עלינו לנקוט באמצעים כדי לצמצם את מקדם ההידבקות כבר היום.

תחת מדיניות דיכוי, לאחר הגל הראשון, מספר המתים יהיה באלפים ולא במיליונים.

למה? מכיון שלא רק שגדענו את הגדילה המעריכית (אקספוננציאלית) של המקרים, אלא גם הורדנו משמעותית את כמות המתים היות ומערכת הבריאות לא קורסת ומוצפת לחלוטין. בגרף השתמשתי באחוז תמותה הדומה לדרום קוריאה (0.9%) אשר השיגה את השליטה היעילה ביותר במחלה באמצעות אסטרטגיית דיכוי.

ובכן, נשמע שאין מה להתלבט. כל המדינות צריכות לנקוט במדיניות דיכוי.

אם כך, מדוע ממשלות מהססות וגוררות רגליים?

הן מפחדות משלושה דברים:

1. הסגר הראשוני עלול להימשך חודשים – דבר בלתי נתפס ובלתי מקובל על רבים.

2. סגר שנמשך על פני מספר חודשים ישמיד את הכלכלה.

3. זה אפילו לא יפתור את הבעיה, כי המגיפה רק תידחה לאחר כך, כאשר נשחרר את הגבלות הריחוק החברתי ואנשים עדיין ימשיכו להידבק בקנה מידה של מיליונים, ורבים ימותו.

הנה המודל של אימפריאל קולג' לגבי מדיניות הדיכוי. הירוק והצהוב הם תרחישים שונים של דיכוי. ניתן לראות כי עדיין ישנם שיאים אדירים. אם כך, למה לטרוח?

נחזור לשאלה זו מייד, אך יש עניין חשוב יותר קודם.

זה מפספס לגמרי את הנקודה.

כשזה מוצג כך, כאשר שתי האופציות (איפחות ודיכוי) מוצגות אחת ליד השניה, זה לא נראה אטרקטיבי במיוחד. או שאנשים מתים מהר ואנחנו נמנעים מלפגוע בכלכלה, או שאנחנו פוגעים בכלכלה ואנשים מתים מאוחר יותר.

אך הנחה זו מתעלמת מערך הזמן.

3. ערכו של זמן

במאמר הקודם, הסברנו את ערכו של הזמן ואיך הוא מציל חיים. כל יום וכל שעה שבה התעכבנו לנקוט באמצעים דרסטיים, האיום גדל והתפשט בצורה אקספוננציאלית. ראינו איך יום אחד יכול להוריד את כמות המקרים ב-40% ואת אחוזי התמותה אף ביותר.

אבל ערכו של הזמן הוא אפילו גדול מכך.

אנחנו עומדים בפני גל הלחץ הגדול בהיסטוריה על מערכת הבריאות. אנחנו לחלוטין לא מוכנים, ומתמודדים עם אויב שאנחנו לא מכירים. זו לא עמדה טובה למלחמה.

מה אם לקראת התמודדות עם האויב הגרוע ביותר שלך, עליו ידוע לך מעט מאוד, היו לך שתי אפשרויות: לרוץ ישירות אליו, או לברוח כדי להרוויח עוד קצת זמן כדי להתכונן. באיזו מהאפשרויות תבחר\י?

זה מה שאנחנו צריכים לעשות היום. העולם התעורר. כל יום שעובר בו נעכב את הוירוס, זה יום בו נוכל להתכונן אליו טוב יותר. החלקים הבאים מפרטים מה נרוויח בזמן הזה:

מספר נמוך יותר של מקרים

אם מדיניות דיכוי אפקטיבית, מספר המקרים האמיתיים יצנח בין לילה, כמו שראינו בהוביי בשבוע שעבר.

נכון להיום, 19/03/20 ישנם 0 מקרים חדשים של הדבקה קהילתית בקורונה במחוז הוביי בו חיים 60 מיליון אנשים.

הדיאגנוזות ימשיכו לעלות למשך מספר שבועות, אך לבסוף יתחילו לרדת. עם פחות ופחות מקרים, התמותה תרד גם היא. הנזק ההיקפי יצנח: פחות אנשים ימותו מסיבוכים שאינם קשורים לקורונה במצב בו מערכת הבריאות קורסת.

מדיניות הדיכוי תשיג לנו:

• פחות מקרים של נגיף הקורונה.

• הקלה מיידית על מערכות הבריאות וכוח האדם עליו הן מבוססות.

• הפחתה באחוזי התמותה.

• הפתחה בנזקים היקפיים ומשניים.

• מתן האפשרות לעובדי מערכת הבריאות אשר נדבקים ומבודדים להחלים ולחזור לעבודה. באיטליה, עובדי מערכת הבריאות הם 8% מכלל הנדבקים.

להבין את הבעיה האמיתית: בדיקה ומעקב

כרגע, לארה"ב ואנגליה אין מושג קלוש על כמות המקרים האמיתיים בתחומן. אנו יודעים רק את המספרים הרשמיים, והאמיתיים הם בעשרות אלפי מונים. הדבר הזה קרה כי לא בוצעו בדיקות ולא בוצעו מעקבים.

• תוך כמה שבועות, יסדירו בארה"ב את נושא הבדיקות ויתחילו לבדוק את כולם. עם המידע הזה, נדע מה גודל הבעיה, היכן צריך להגיב בחריפות, ובאילו קהילות ניתן בבטחה לשחרר מעט מהסגר.

• שיטות בדיקה חדשות יכולות להאיץ את מהירות הבדיקה ולהוריד את העלויות.

• יוכלו להקים מערך מעקב כמו שנעשה בסין ובמדינות אחרות במזרח אסיה, המאפשר זיהוי של כל האנשים שבאו במגע עם אדם חולה ולשים אותם בבידוד. מערכת כזו תיתן לנו מידע רב שישמש אותנו באמצעי הריחוק החברתי – אם נדע היכן הוירוס נמצא, נוכל להתמקד במקומות מסויימים אלה. זהו לא מדע טילים – כך בדיוק מדינות מזרח אסיה השיגו שליטה על ההתפרצות מבלי להפעיל אמצעי ריחוק דרקוניים שעכשיו נדרשים במדינות אחרות.

האמצעים שפורטו בחלק זה (בדיקה ומעקב) לבדם הביאו להשטחה של העקומה בגידול של נגיף הקורונה בדרום קוריאה ולשליטה במגיפה, מבלי החלת אמצעי ריחוק חברתי קיצוניים.

זמן להצטיידות והגדלת הקיבולת

ארה"ב (וככל הנראה שגם אנגליה) יוצאות למלחמה ללא מיגון.

יש להן מסיכות לשבועיים בלבד, מעט ציוד מיגון, לא מספיק מכונות הנשמה, לא מספיק מיטות טיפול נמרץ, לא מספיק מכונות חימצון דם. לכן במדיניות ההכלה מספר המתים יהיה כה גבוה.

אך אם נרוויח זמן, נוכל לשנות את המצב:

• יהיה זמן לקנות את ציוד המיגון הדרוש לגל הבא.

• נוכל להגביר את הייצור של הציוד הנדרש – מסכות, חליפות, מנשמים, מכונות חמצון וכל ציוד קריטי אחר שיסייע להוריד את מספר המתים.

בואו נגיד את זה אחרת: אנחנו לא צריכים שנים כדי להשיג את המיגון, אנחנו צריכים שבועות. אז בואו נעשה הכל כדי להניע את הייצור. מדינות מתגייסות. אנשים חדשניים מביאים פתרונות כמו הדפסת 3D של חלקי מכונות הנשמה. אנחנו יכולים לעשות זאת. אנחנו רק צריכים עוד זמן. האם לא נמתין מספר שבועות כדי להתמגן מפני אויב קטלני?

זו לא הקיבולת היחידה הדרושה לנו. אנו זקוקים לעוד עובדי מערכת בריאות בהקדם. מאיפה נשיג אותם? עלינו להכשיר אנשים לסייע לאחיות, עלינו להחזיר מפנסיה רופאים. מדינות רבות כבר החלו לעשות זאת, אך זה לוקח זמן. ניתן לעשות זאת במספר שבועות, בתנאי שלא הכל יקרוס.

הדבקה ציבורית בקנה מידה נמוך יותר

הציבור מבוהל. הקורונה הינו וירוס חדש. אנחנו לא יודעים עדיין מה לעשות. אנשים עוד לא למדו להפסיק ללחוץ ידיים. הם עדיין מתחבקים. הם לא פותחים דלתות עם המרפק. הם לא שוטפים ידיים לאחר שנגעו בידית הדלת. הם לא מחטאים שולחנות לפני הארוחה.

כשיהיו לנו מספיק מסיכות, נוכל להשתמש בהן מחוץ למערכת הרפואית. כרגע, עדיף להשאיר אותן לעובדי הבריאות. אבל כשהן לא יהיו כה נדירות, כדאי שאנשים ילבשו אותן בעיסוקי היום יום שלהם, כדי להוריד את הסבירות שידביקו אחרים במידה ויחלו. בינתיים ללבוש משהו עדיף מכלום.

כל אלו אמצעים די זולים להפחתת ההידבקות. ככל שהוירוס יתפתח פחות, כך האמצעים שנאלץ לנקוט בעתיד יתמעטו. אך אנו זקוקים לזמן כדי לחנך את האוכלוסייה ולהצטייד.

להבין את הוירוס

אנו יודעים מעט מאוד על הוירוס, אך בכל שבוע, מאות מאמרים חדשים בנושא מתפרסמים.

העולם לראשונה מאוחד כנגד אויב משותף. חוקרים מרחבי העולם מתגייסים כדי להבין את הנגיף טוב יותר.

כיצד הוא מתפשט?

כיצד ניתן להאט את ההתפשטות?

מהו האחוז של הנשאים הא-סימפטומטיים?

האם הם מדבקים? עד כמה?

מהו הטיפול המיטבי?

כמה זמן הנגיף שורד? ועל אילו משטחים?

כיצד משפיעים אמצעי ריחוק חברתי שונים על מקדם ההדבקה?

מהי העלות שלהם?

מהם אמצעי הניטור והמעקב הטובים ביותר?

עד כמה הבדיקות אמינות?

תשובות ברורות לשאלות אלו יעזרו לנו להגיב בצורה ממוקדת ככל האפשר תוך צמצום הנזק הכלכלי והחברתי. תשובות אלה יגיעו תוך שבועות, לא שנים.

מציאת טיפול מתאים

מה אם נמצא טיפול בשבועות הקרובים? כל יום שנרוויח מביא אותנו קרוב יותר ויותר לכך. כרגע, ישנם מספר מועמדים כמו Favipiravir, Chloroquine או Chloroquine משולב Azithromycin. מה אם תוך חודשיים יהיה לנו טיפול לקורונה? כמה מטופשים ניראה אם עד אז יהיו לנו מיליוני מתים בעקבות מדיניות איפחות?

הבנת העלות-תועלת

כל הגורמים הנ"ל יעזרו לנו להציל מיליוני נפשות. זה כבר מספיק. אך למרבה הצער, פוליטיקאים לא חושבים רק על חיי הנדבקים. הם חייבים לחשוב על כלל האוכלוסיה, ולאמצעי ריחוק חברתי יש השפעה על כולם.

כרגע, אין לנו מושג אילו אמצעי ריחוק חברתי מורידים את מקדם ההדבקה. גם אין לנו מושג עדיין מהו המחיר החברתי והכלכלי.

האם זה לא קשה להחליט החלטות לטווח ארוך לפני שאנחנו יודעים את העלות-תועלת שלהן?

מספר שבועות יתנו לנו מספיק זמן כדי ללמוד אותן, להבין אותן, לתעדף אותן ולבסוף להחליט באילו מהן לנקוט.

פחות מקרים, יותר הבנה של הבעיה, הצטיידות, מחקר הוירוס, הבנת העלות-תועלת של אמצעים שונים, חינוך הציבור… כל אלה כלים במלחמה נגד הוירוס. ואנחנו זקוקים רק למספר שבועות כדי לפתח רבים מהם. האם זה לא יהיה מטומטם להתחייב למדיניות שתטיל אותנו למלתעות האויב?

4. הפטיש והריקוד

עכשיו אנחנו יודעים שמדיניות האיפחות היא ככל הנראה בחירה נוראית, ושלמדיניות הדיכוי יש יתרונות רבים בטווח הקצר.

אך לאנשים עדיין יש את הזכות לדאוג ממדיניות שכזו:

• כמה זמן זה יקח?

• כמה זה יעלה?

• האם יהיה גל נוסף והכל יהיה לשווא?

כעת נבחן אסטרטגיות דיכוי וכיצד הן יראו. נקרא להן הפטיש והריקוד.

הפטיש

בראש ובראשונה – יש לפעול במהירות ובאגרסיביות. מכל הסיבות הנ"ל, בהתחשב בערכו היקר של הזמן, אנחנו רוצים לכבות את הדבר הזה בהקדם.

אחת השאלות החשובות כיום היא: כמה זמן זה יימשך?

הפחד של כולנו הוא שהסגר בבתים יימשך חודשים ארוכים בכל פעם, תוך הבטחת אסון כלכלי ומנטלי על האוכלוסיה. הרעיון הזה למרבה הצער כיכב במאמר המפורסם של האימפריאל קולג':

זוכרים את הטבלה הזו? האזור המודגש בכחול בהיר, מתחילת מרץ עד סוף אוגוסט, מבטא את התקופה שהמאמר ממליץ עליה כ"פטיש": הדיכוי הראשוני הכולל בתוכו ריחוק חברתי מחמיר.

אם אתה מנהיג ציבור נבחר, ואתה רואה את האופציה הראשונה בה מיליונים ימותו במדיניות איפחות, והאופציה השניה היא לעצור את הכלכלה לחמישה חודשים לפני גל זהה של מקרי מוות, זה לא נשמע אטרקטיבי.

אך זה לא חייב להיות כך. המאמר הזה, המוביל את המדיניות כיום, עבר ביקורת קשה מאוד עקב כשלים בסיסיים: המאמר מתעלם מחקירה אפידמיולוגית (בבסיס המדיניות בדרום קוריאה, סין, סינגפור ועוד) והגבלות על תנועה (קריטי בסין), מתעלם מההשפעה של קהלים גדולים ועוד.

הזמן שנדרש לאסטרטגיית ה"פטיש" הוא שבועות, לא חודשים.

הגרף הבא מציג את המקרים החדשים במחוז הוביי (60 מיליון אנשים) בכל יום מאז ה-23/01. בתוך שבועיים, המחוז החל לחזור לעבודה. בתוך 5 שבועות (היום), המצב היה בשליטה מוחלטת. בואו רק נזכור שזה היה האזור שנפגע הכי קשה בסין.

שוב, צריך לזכור שהעמודות הכתומות מייצגות את המקרים החדשים והמאומתים. המקרים האמיתיים (אותם, כאמור, ניתן לגלות רק בדיעבד), מסומנים בעמודות האפורות (וראו טבלה 9).

האמצעים שהם נקטו היו די דומים לאמצעים הננקטים היום באיטליה, ספרד וצרפת: בידוד, הסגר, ריחוק חברתי, יציאה רק למטרות חיוניות.

אך לפרטים הקטנים ישנה חשיבות רבה.

האמצעים שננקטו בסין היו חריפים יותר. לדוגמא, האוכלוסיה הוגבלה לאדם אחד היכול לצאת פר משק בית פעם בשלושה ימים על מנת לקנות אוכל. כמו כן, האכיפה הייתה נוקשה. סביר להניח שהנוקשות הזו עצרה את ההתפשטות מהר יותר.

באיטליה, צרפת וספרד האמצעים לא כה דרסטיים, והיישום שלהם לא מוחלט. אנשים עדיין מסתובבים ברחוב, רבים ללא מסכות. התוצאה של זה תהיה פטיש יותר איטי: יקח יותר זמן להשתלט על המחלה.

ישנן פרשנויות שגורסות כי "בדמוקרטיות אי אפשר לשחזר את ההצלחה של סין בהפחתת המקרים". זו טעות:

במשך מספר שבועות, דרום קוריאה חוותה את ההתפרצות הקשה ביותר מלבד סין. עכשיו, המצב תחת שליטה. עוד יותר מכך, הם עשו זאת מבלי לבקש מאנשים להישאר בבית. הם עשו זאת בעיקר על ידי בדיקות נרחבות, מחקר אפידמיולוגי, ואכיפה על בידוד וסגר.

*עדכון במאמר מתאריך 22/03/20*

הטבלה הבאה ממחישה את הצעדים שננקטו על ידי מדינות שונות ובאיזה שלב וכיצד השפיעו הצעדים. זו טבלה בעבודה, הנתונים אינם מוחלטים.

הטבלה ממחישה את העובדה שמדינות שהיו מוכנות עם פטיש חזק כמו חקירות אפידמיולוגיות, חינוך להיגיינה וריחוק חברתי משולב זיהוי ומעקב מוקדם, לא שילמו ריבית בדמות "פטיש כבד" עוד יותר לאחר מכן.

לעומת זאת, מדינות כמו איטליה וצרפת, שנמנעו בהתחלה מהחלת אמצעים חריפים, נאלצו להחיל אמצעים חריפים יותר ויקרים יותר כדי להשיג ולסגור את הפער.

מיעוט נקיטת האמצעים בארה"ב ואנגליה הוא בפער גדול מאוד, במיוחד בארה"ב. הן עדיין לא עושות את מה שאיפשר לסינגפור, לטאיוואן ולדרום קוריאה להשתלט על הוירוס, למרות שההתפרצות מתרחשת אצלם בצורה אקספוננציאלית.

אבל זה עניין של זמן. או שהן יתמודדו עם אפידמיה נרחבת, או שיבינו את הטעות באיחור וייאלצו להחיל פטיש כבד יותר כדי לפצות על הפער. אי אפשר לברוח מזה.

אך זה אפשרי. אם התפרצות כמו בדרום קוריאה מגיעה לידי שליטה תוך שבועות ובלי ריחוק חברתי, מדינות מערביות שכבר מיישמות את הפטיש עם הגבלות חברתיות חריפות, בהחלט יכולות להשתלט על ההתפרצות בתוך מספר שבועות. זה עניין של משמעת, הוצאת החלטות לפועל וצייתנות אוכלוסייה.

מרגע שהוטל הפטיש וההתפרצות בשליטה, מתחיל השלב הבא: הריקוד.

הריקוד

אם נטיל את הפטיש על נגיף הקורונה, בתוך מספר שבועות המצב יהיה בשליטה ונהיה במצב הרבה יותר טוב לטיפול בבעיה. בשלב זה יגיע המאמץ לטווח הרחוק לשמור על המחלה בשליטה עד שיימצא חיסון וטיפול.

זו כנראה הטעות הכי גדולה שאנשים נופלים בה. הם חושבים שהם ישארו בבית למשך חודשים. זה לא המצב כלל. למעשה, יותר סביר שהחיים יחזרו לשגרה קרובה לנורמליות.

הריקוד במדינות שהצליחו

כיצד דרום קוריאה, סינגפור, טאיוואן ויפן, הגיעו למצב בו בכולן היו מקרי הדבקה במשך זמן רב, בדרום קוריאה זה אף הגיע לאלפים, ולמרות זאת הם לא נעולים בבתים?

בודיאו הזה, שרת החוץ של דרום קוריאה מסבירה איך הם עשו זאת. זה היה די פשוט: בדיקות יעילות, מעקב אפידמיולוגי, איסורי מסע, בידוד והסגר יעיל.

המאמר הבא מסביר את גישתה של סינגפור.

רוצים לנחש מהם האמצעים בהם הם נקטו? אותם האמצעים כמו בדרום קוריאה. ואף יותר מכך, הם הגדילו לעשות ותמכו כלכלית באלה ששהו בבידוד.

האם זה מאוחר מדי למדינות אחרות? לא. בהטלת הפטיש, ניתן לקבל הזדמנות חדשה. סיכוי לעשות זאת כמו שצריך.

אבל מה אם כל האמצעים האלה לא יספיקו?

הריקוד של R

אני קורא לחודשים הארוכים בין החלת הפטיש לחיסון או טיפול יעיל – "הריקוד", היות וזו תקופה שלא תמיד האמצעים שינקטו בה יהיו נוקשים. אזורים מסויימים יחוו התפרצות שוב, אחרים לא יחוו זאת במשך תקופות ארוכות. כתלות במספר המקרים שיתפתחו, נהדק או נשחרר את אמצעי הריחוק החברתי. זהו הריקוד של R: גמישות וריקוד של אמצעים בין חזרה לשגרה להפצת המחלה, פגיעה כלכלית VS. בריאות הציבור.

כיצד הריקוד עובד?

הכל סובב סביב ה-"R". אם אתם זוכרים, זהו מקדם ההדבקה. בשלבים מוקדמים, במדינה טיפוסית ולא מוכנה, הוא איפשהו בין 2 ל3: בשבועות הבאים מהרגע שמישהו נדבק, הוא מדביק בממוצע בין 2 ל-3 אנשים.

אם ה-R גבוה מ-1, ההתפשטות גדלה בצורה אקספוננציאלית עד כדי מגיפה. אם ה-R נמוך מ-1, המגיפה דועכת.

בתקופת הפטיש, המטרה היא להביא את R אל כמה שיותר קרוב ל-0, וכמה שיותר מהר כדי להצליח לכבות את השריפה. בווהאן, חושב כי R=3.9 בתחילה, ולאחר הסגר והבידוד, ירד לR=0.32.

אבל בתקופת הריקוד, אין צורך בזה יותר. רק צריך לשמור על R נמוך מ-1, וניתן לעשות הרבה באמצעים די פשוטים.

נתונים מפורטים, מקורות והנחות יסוד כאן

זוהי הערכה של איך סוגים שונים של מטופלים מגיבים לוירוס, כמו כן עד כמה הם מדבקים. איש לא יודע את הצורה האמיתית של הגרף הזה, אבל אספנו מידע ממאמרים שונים כדי להצליח לשער איך הוא נראה.

בכל יום לאחר שהנשא נדבק, יש לו פוטנציאל הדבקה מסויים. ביחד, כל אותם ימים של ימים של הדבקה מסתכמים בערך ב-2.5 הדבקות.

ישנה סברה כי ישנם נשאים המדבקים עוד בשלב הא-סימפטומתי. לאחר מכן, היות והתסמינים מתפתחים, חולים הולכים לרופא, מאובחנים, ומידת ההדבקה שלהם יורדת היות והם בבידוד.

לדוגמא, בהתחלה, אתה נשא ללא תסמינים, אז אתה מתנהג כרגיל. כשאתה מדבר עם אנשים, אתה מפיץ את הוירוס. כשאתה נוגע באף שלך ואז פותח את הדלת, הבאים אחריך שיפתחו את הדלת ויגעו באף שלהם, ידבקו.

ככל שהוירוס מתרבה בגוף הנשא, כך הוא מדבק יותר. בשלב זה, כבר מתפתחים תסמינים, הנשא יפסיק ללכת לעבוד, ישאר במיטה, ילבש מסיכה וכו'. ככל שיש יותר תסמינים, כך הנשא ירחיק את עצמו יותר משאר החברה ויפחית את הפצת הוירוס.

כאשר הנשא מאושפז, אפילו אם הוא מדבק, הוא לא מפיץ את המחלה היות והוא מבודד.

כך אפשר לראות את ההשפעה האדירה של מדיניות כמו של סינגפור ודרום קוריאה:

• אם ישנן בדיקות נרחבות, נשאים יזוהו לפני שיפתחו תסמינים, יבודדו ולא יפיצו את המחלה.

• אם אנשים מאומנים לאבחן את התסמינים שלהם מוקדם יותר, הם יפחיתו את הימים שלהם בחלק הכחול, ובהתאמה את מקדם ההדבקה שלהם.

• אם אנשים יבודדו ברגע שיש להם תסמינים, פוטנציאל ההדבקה בשלב הכתום נעלם.

• אם אנשים יתרגלו לריחוק חברתי, לבישת מסיכה, היגיינה וחיטוי משטחים, הם יפיצו את הוירוס פחות ופחות לאורך התקופה.

רק כאשר אמצעים אלה ייכשלו, נזדקק להוראות ריחוק חברתי נוקשות יותר.

ההחזר על ההשקעה של ריחוק חברתי

אם למרות כל האמצעים שפורטו, עדיין R=1, עלינו לצמצם את כמות האנשים שכל אדם יכול לפגוש.

אמצעים כמו איסור התקהלויות מעל מספר מסוים, ועבודה מהבית במידת האפשר הם אמצעים זולים יחסית. אמצעים אחרים כמו סגירת בתי ספר, סגר ביתי, סגירת מסעדות וברים, הם יקרים יותר:

התרשים הזה הוא תרשים מומצא, היות והוא עוד לא עדיין קיים היום. לאיש אין מספיק מידע כדי לחבר את האמצעים לידי סרגל בר השוואה.

זה מצער, מכיוון שזהו התרשים היחיד הכי חשוב שפוליטיקאים יזדקקו לו כדי לקבל החלטות. זה ממחיש מה באמת עובר להם בראש.

תוך כדי תקופת הפטיש, הפוליטיקאים רוצים להוריד את ה-R כמה שאפשר, באמצעים סבירים ונסבלים עבור האוכלוסייה. בהוביי, הם הגיעו ל-R=0.32. ייתכן שלא ניאלץ להגיע לזה. אולי 0.5 או 0.6 יספיקו.

במהלך הריקוד של R, הם ירצו להיות קרובים ל-1 ככל האפשר, אבל להישאר מתחתיו למשך כמה שיותר זמן. הדבר מונע התפרצות חדשה תוך כדי הימנעות מאמצעי הריחוק החברתי הדרמטיים ביותר.

מה שזה אומר, בין אם המנהיגים מודעים לכך ובין אם לאו, זה מה שהם עושים:

• יוצרים רשימה של כל האמצעים שמפחיתים את מקדם ההדבקה R.

• מבינים עד כמה האמצעים השונים משתלמים ביחס העלות תועלת שלהם בהפחתת מקדם ההדבקה R.

• מקבלים מושג על העלות החברתית, הכלכלית והמנטלית.

• מתעדפים את היוזמות והכלים בהתבסס על העלות-תועלת שלהם.

• בוחרים את הכלים שמפחיתים את R ומשאירים אותו מתחת ל-1 בצורה הטובה ביותר, בעלות הנמוכה ביותר:

טבלה זו הינה למטרות המחשה בלבד. כל הנתונים בה מומצאים, היות והם עדיין לא קיימים (אך הם הם צריכים להיות). לדוגמא, הרשימה הזו של הCDC היא התחלה נהדרת, אבל מפספסת דברים כמו אמצעי חינוך, כימות עלויות ועוד.

בתחילה, הביטחון שלהם במספרים האלו יהיה נמוך. אבל בכל זאת – זו הצורה שבה הם חושבים, וכך הם גם צריכים לחשוב.

מה שהם צריכים לעשות זה להפוך את התהליך לרשמי: להבין שזהו משחק של מספרים בו אנחנו צריכים ללמוד מהר ככל האפשר איפה אנחנו נמצאים מבחינת R (מקדם ההדבקה), ההשפעה של כל אמצעי על R, והמחיר החברתי והכלכלי של אותו אמצעי.

רק אז הם יוכלו לקבל החלטות רציונליות לגבי האמצעים שעלינו לנקוט.

סיכום: תרוויחו לנו זמן!

וירוס הקורונה עדיין מתפשט כמעט בכל מקום. ב-197 מדינות וטריטוריות ישנם מקרים של קורונה. אנחנו במירוץ נגד השעון. אבל אנחנו לא חייבים להיות: ישנה דרך צלולה בה אנחנו יכולים לחשוב על הדברים.

מדינות מסוימות, במיוחד כאלה שטרם נפגעו בצורה חמורה על ידי הוירוס, בטח תוהות לעצמן: "האם זה יקרה גם לנו?" התשובה היא: זה כבר קרה. פשוט עוד לא שמתם לב. כשתשימו לב, זה כבר יהיה מאוחר מדי כי מערכת הבריאות שלכם במצב יותר גרוע מבמדינות שכבר נפגעו. מוטב להיות בטוח מאשר להצטער, ועל מדינות אלו לשקול נקיטת צעדים עכשיו.

למדינות בהן הנגיף התפשט, האופציות ברורות.

מצד אחד, אפשר ללכת בדרך של האיפחות: ליצור אפידמיה נרחבת, להציף את מערכת הבריאות, להביא למוות של מיליונים וליצור מוטציות חדשות של הוירוס ולשחררן לאוויר העולם.

מצד שני, מדינות יכולות להילחם בזה. הטלת סגר למספר שבועות ירוויח לנו זמן, יאפשר לנו ליצור תוכנית פעולה מושכלת, ולהשיג שליטה במגיפה עד שיהיה בידנו חיסון.

ממשלות מסביב לעולם ביניהן ארה"ב, אנגליה, שוויץ, והולנד, בחרו במדיניות האיפחות וניסיון ההכלה. זה אומר שהן מוותרות ללא מאבק. הן רואות מדינות אחרות שמצליחות במאבק ואומרות לעצמן: "אנחנו לא יכולות לעשות את זה".

מה אם צ'רצ'יל היה אומר את אותם הדברים? "הנאצים כבר בכל מקום באירופה. אי אפשר להילחם בהם. בואו נוותר". זה מה שממשלות רבות מסביב לעולם עושות היום – הן לא נותנות לכם סיכוי להילחם בוירוס הזה. אתם צריכים לדרוש את זה.

שתפו לעולם

למרבה הצער, מיליוני נפשות על הכף. שתפו את המאמר, או מאמרים דומים אם אתם חושבים שזה ישנה את דעתם של אנשים. מנהיגים צריכים להבין זאת כדי להימנע מאסון. הרגע לפעול הוא עכשיו!